<h1>בה"ג הלכ' אותו ואת בנו</h1>
<h2>דף עד.</h2>
חיותא דכד שחיט לה ילדא, אי ידיע ודאי דלבתר דגמרה לשחיטה ילדה, ההוא ודאי בר נכיסתא הוא ושרי בשחיטת אמו, ואי אפיק אפילו רישיה מיקמי דליגמר סימנין, ההוא ולד הוא ובעי שחיטה. והיכא דנפק ליה בראי (ע"ד:) והפריס על גבי קרקע בעי שחיטה ונקורי וכל דעבדינן בבישרא. ובר נכיסתא שרי בשחיטת אמו (ס"ט.) דכתיב (דברים י"ד, ו') כל בהמה תאכלו כל שבבהמה תאכלו ולא צריך ניקורא, מאי טעמא, דעובר ירך אמו, ודמיה ודאי אסיר ובעי מיקרעיה לכרסיה ואפקיה לדמיה, ואי שדי ליה בקידרא בעי למימלחיה. (ע"ד:) ומאן דשחט בהמה ואשכח בה בר שמונה חי או מת או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו ואכיל ליה לדיליה ולתרביה, (ס"ט.) ואפילו אשכחיה לעובר דמיחתך במעי אמו שרי למיכליה, דכתיב (דברים י"ד, ו') וכל בהמה מפרסת פרסה וליכתוב רחמנא בהמה מאי בבהמה דקאמר רחמנא, כל שבבהמה תאכלו. ודאי איחתך מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה, מאי טעמא, דאמר קרא (שם) אותה תאכלו שלימה ולא חסירה. (ס"ט.) ואי שחטה ואשכח בה דמות יונה אסורה, מאי טעמא, דבעינא פרסות וליכא. ודאי קלוט במעי בהמה אף על גב דליכא פרסות שרי, דתנא דבי רבי ישמעאל בדבי רבי שמעון בן יוחי פרסה בבהמה תאכלו.
<h2>דף עז.</h2>
חיותא דכי שחיט לה משכח בה סיליתא, מאן דשפירא דעתיה שרי למיכל, ודאי נפקת מקצת שיליא מקמי דשחיט לה אסיר למיכל סיליתא.
<h2>דף עח.</h2>
אסיר למישחט חיותא וברא בחד יומא שנאמר (ויקרא כ"ב, כ"ח) ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. וכי אסיר בהמה אבל חיה שפיר דמי, ואף על גב דקיימא לן דחיה בכלל בהמה, להכי כתב רחמנא (תו"כ אמור ז') ושור או שה בהמה אין חיה לא. והיכא דאישתחיט חיותא ומשתכח בגוה עוברא חיה ההוא שרי למישחט בשעתיה (ע"ד.) ולית בה משום אותו ואת בנו. והיכא דאפיק וולד לרישיה ואישתחיט אימא, (ס"ח.) כמאן דאתיליד דמי, וצריך לשהוייה תמניא יומי והדר שחיט ליה לקרבן. והיכא דשחיט חיותא (שבת קל"ה.) אסיר למישחט ולדה עד תמניא יומי, ודוקא דלא כלו לו חדשיו, אבל כלו לו חדשיו ביומיה הוא דאסיר למישחטיה משום אותו ואת בנו אבל לאורתא שרי למישחטיה. ודאי שחטיה לאימיה בליליא אסיר למישחט ברה למחר, דגמרינן (פ"ג.) ממעשה בראשית דיום הולך אחר הלילה, דכתיב (בראשית א', ה') ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.
[פסק] והיכא דשחטה גוי לאימיה שרי למישחט ברה בתראה בשעתיה ולא חיישינן משום אותו ואת בנו. ואי עבר ושחט אימא וברתא בחד יומה, אימא שרי למיכלה בשעתא, ברתה משהי לה עד לאורתא ואכיל לה, אי במזיד שחטה לברתה מלקינן ליה ולאורתא שרי באכילה.
<h2>דף עח:</h2>
אותו ואת בנו נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים. וכי אסר רחמנא בהמה אבל חיה ועוף שרי למישחט. (פ"ב.) ולא שנא כי שחיט אימא ולבסוף ברתא ולא שנא ברתא ולבסוף אימא אסיר. ולא שנא שחיט חד גברא אימא וברתא ולא שנא שחטין תרי גברי חד אימא וחד ברתא מיחייב ההוא ברתא, מאי טעמא, דכתיב לא תשחטו ביום אחד.
תנו רבנן יכול יהא אותו ואת בנו נוהג בין בזכרים ובין בנקבות, ודין הוא חייב כאן וחייב באם על הבנים מה להלן נקיבות ולא זכרים אף כאן נקבות ולא זכרים, מה לאם על הבנים שכן לא עשה בה מזומן כשאינו מזומן תאמר באותו ואת בנו הואיל ועשה בו את המזומן כשאינו מזומן יהא אותו ואת בנו נוהג בזכרים כבנקבות, ת"ל אותו על אחד הוא חייב ואינו חייב על שנים. ואחר שחלק הכתוב זכיתי לדין חייב כאן וחייב באם על הבנים מה להלן נקבות ולא זכרים אף כאן נקבות ולא זכרים, ואם נפשך לומר אותו זכר במשמע, הרי אומר בנו מי שבנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו, הילכך אותו ואת בנו נוהג בנקבות ואין נוהג בזכרים, וליתה לדחנניה דאמר נוהג בין בזכרים ובין בנקבות מדא"ל ר' אבא לשמעיה (ע"ט.) דא"ל רבי אבא לשמעיה כי מעיילת לי כודנייתא לריספק עיין מיני דדמיין להדדי ועייל, קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאוריתא. תניא (שם וכתובות קי"א:) רבי יהודה אומר פרדה שתבעה אין מרבעין עליה לא סוס ולא חמור אלא מינה, ואמרינן יצחק ושמעון וישעיה אמרו הלכה כרבי יהודה בפרדות, והילכתא כרבי יהודה דאמר אין חוששין לזרע האב.
<h2>דף פא:</h2>
והיכא דשחט קמא ולא אישחיט שפיר כגון השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר שרי למישחט בתריה, מאי טעמא, לא תשחטו אמר רחמנא והאי לאו שחיטה היא.
<h2>דף פב.</h2>
והיכא דאיכא עיגלא או אימרא או גדיא דאישתחיט אימיה ואיהו איערב בהדי אחריני ולא ידיע הי מיניהו וקא בעי למישחט הם ביומיה מיניהו, ליעיילינהו לדוכתא ולמחינהו וכל דפריש מרובה פריש, וכד פיישי תרין לא לישחטינהו עד למחר. תנו רבנן אותו ואת בנו אין לי אלא אותו ואת בנו בנו ואותו מנין, כשהוא אומר לא תשחטו הרי כאן שנים, הא כיצד, אחד השוחט את הפרה ואחד השוחט את בתה ואחד השוחט את אמה שנים האחרונים חייבין.
<h2>דף פג.</h2>
ועל מזבננא רמיא מילתא לאודועיה לזבונה, דתנן בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט, ואילו הן ערב יום טוב של חג וערב יום טוב הראשון של פסח וערב עצרת וערב ראש השנה וכדברי ר' יוסי הגלילי אף ערב יום הכיפורים בגליל, ואמרינן תנא ואם לא הודיעו הולך ושוחט ואין נמנע. והיכא דזבין אימא לחתן וברתא לכלה מיבעי ליה לאודועי, דתנן רבי יהודה אומר אף המוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה צריך להודיע שהדבר ידוע ששניהם שוחטין ביום אחד.
